תחילתה של קהילה
אי אפשר לדבר על ביקור ברפובליקה הצ'כית מבלי להזכיר את המורשת היהודית העמוקה בצ'כיה בכלל ובפראג בפרט. שורשיה של יהדות צ'כיה מגיעים עד למאה ה- 10 ויש שאומרים שאף קודם לכך. היהודים באיזור סחרו בתקופה ההיא בזהב שאותו הם היו מיבאים מאזורים שונים ביבשת האירופית וביחוד מספרד אליו הזהב היה מגיע לאחר שנחצב בסודן. בנוסף למסחר הקימו היהודים בפראג גם כמה קהילות קטנות בהן התיישבו. אחת הייתה באיזור "מאלה סטראנה" – הצד הקטן או העיר הקטנה בשטח שנמצא למרגלות מצודת פראג בגדה המערבית. התיישבות נוספת התקיימה בגדה המזרחית סמוך לטירת וישהראד. קהילה אחרת נוסדה גם לא הרחק מה"אלט שולה" – בית הכנסת הישן שנחנך במאה- 12 והיה מבתי הכנסת העתיקים ביותר בפראג בעיר העתיקה עד שנחרב בשנת 1867 ועל חורבותיו נבנה בית הכנסת הספרדי המוכר לנו היום. אחד מהאיזכורים הראשונים לקיום יהודי בעיר הינו בזכות ליהודי אחר שביקר בעיר בשנת 965 ושמו איברהים בן יעקב – יהודי תושב ספרד ששימש כדיפלומט והצטרף למשלחת של החליף הקורדובי אל חכמה השני ברחבי אירופה.
תלאות ורדיפות
יהדות צ'כיה ידעה לאורך כל קיומה עליות ומורדות. כבר במאה ה – 11 חוותה הקהילה טבח נורא כאשר מסע הצלב הראשון בשנת 1096-9 השמיד כמעט את כל מניין הנפשות היהודיות בעיר ולאחריו אלה ששרדו התקבצו למקום אחד שידוע היום בתור הרובע היהודי יוזפוב. המעמד של הקהילה הוסיף להחריף ביחד עם הועידות השונות של הבישופים שהיו לכנסים של בכירים בעולם הנוצרי בהם התערער בהדרגה מעמדם של יהודי אירופה. הכנס שתוצאותיו עבור היהודים היה החריף ביותר נקרא ועידת לטראנו הרביעית משנת 1215 ובו נקבע שיש לקחת מהיהודים לגמרי את זכויותיהם ולהשיבם בגטאות. יהודי פראג שכבר הצטופפו בשכונה אחת לא יכלו יותר מאז אותה ועידה לקבוע את מושבם באיזורים נוספים בעיר – ולמעשה כך נוסד הגטו היהודי. בכל אשר לשלום הקהילה הייתה זו לאורך השנים החלטתו של המלך ובעיקר השפעת הלחץ עליו מצד הכנסייה בנוגע למה שיעלה בגורלם של היהודים. לעיתים המלך מסיבות כלכליות בחר להגן על היהודים כמו פשמיסל אוטקר השני שהוציא את הצו – Statuta Judaeorum בין השנים 1254-1262. צו זה הפך את היהודים לנכס האישי של המלך שלאף אחד אין רשות להרע לו. התוקף שלו המשיך אבל כל עוד היהודים שילמו מיסים גבוהים. כך יכלו מלכים שונים בתקופות שונות למנוע פרעות בעיר וגם להפיק תועלת כספית רווחית. בזמנים אחרים המלך בחר שלא לספק הגנה ליהודים או לעיתים ההגנה סופקה רק ליהודי הערים הגדולות ששילמו מיסים גבוהים ולא לאלה שגרו בכפרים ובעיירות קטנות. היהודים שאז היו סגורים בגטו ונשללה מהם הזכות לעבוד במלאכות שונות או לקבל השכלה גבוהה התפרנסו בעיקר מהלוואות לגויים תמורת עמלה, ולפעמים למרות שסופקה ליהודים אותה הגנה פיזית תמורת תשלום מס עדיין הם חוו פגיעות שונות. הכוונה היא שאם לא חלה פגיעה ממשית בגוף, היהודים בכל זאת נותרו פגיעים – בעיקר בכיסם ובמצבם הפיננסי כאשר המלך הורה להם למשל למחוק חובות שהצטברו לנוצרים אצלם. לדאבוננו, אם וכאשר חלו פגיעות פיזיות לרוב כמעט תמיד הן היו חריפות וטרגיות. אחד מהטבחים המתועדים והאיומים ביותר שחוותה הקהילה היהודית בפראג התרחש בשנת 1389 בליל הפסחא כאשר הופצה שמועה שנער יהודי חילל צלב ועלילה זו גרמה לפוגרום אדיר שבמהלכו שרדו מעט מאוד מאנשי הקהילה. הפוגרום כמו כן מפורט על ידי הדיין והמשורר הרב אביגדור קרא שפעל בפראג ותיאר את האירוע בקינתו" את כל התלאה". החיבור נכנס למחזור יום הכיפורים של הקהילה המקומית שעד היום דואגת להנציח את האירוע ולשפוך את ליבה בבכי על אותו מאורע. הגויים הפכו את היהודים לפגיעים פיזית, נפשית, כלכלית, טריטוריאלית ואף ויזואלית. היהודים חיו בתוך קהילות סגורות ונדרשו ללבוש סימון בצורת כובע צהוב על הראש או תלאי צהוב עגלגל על הבגד. ביחד עם הסימון הגשמי המשיכו ללוות את היהודים גם עלילות רבות ומשונות מצד הגויים על הפצת מחלות. בין עלילות השווא נמצא כמו כן גם את הסיפור האנטישמי הידוע שיהודים שמים במצות של חג הפסח דם של ילדים נכריים.
בין המאה ה-13 למאה ה-16
במאה ה-13 החלו לצוץ שכונות או יותר נכון גטאות נוספים של יהודים גם מחוץ לפראג – לרוב בערים גדולות כמו: ברנו, אולומואץ, זנוימו וכך הלאה. בערים הגדולות התקיימו קהילות שמנו כמה מאות יהודים בעוד בכפרים לרוב חיו משפחות בודדות. בפראג עצמה התרחב הגטו היהודי ונוסדו בתי כנסיות חדשים, בין המפורסמים שביניהם הוא בית הכנסת החדש-ישן שנבנה בשנת 1270 בסגנון גוטי. הרבה אגדות נקשרות בשמו של בית כנסת זה שנחשב לאחד מבתי התפילה הוותיקים ביותר באירופה שפועל עד היום. במאה ה-14 חיו בפראג כ-750 יהודים עד לפיגוע המטורף והמזעזע של 1389. במרוצת השנים היהודים תלו תקווה שבעזרת יחסיהם עם המלך על בסיס תן וקח הם יזכו ליציבות בטחונית מסוימת. לפעמים תקוותם נאחזה בנצחונה של תנועה אחרת או אלטרנטיבה שלטונית שונה על פני זו הקיימת כמו שהיה עם ההוסיטים במהלך המאה ה-15 שהפגינו בהתחלה יחס יותר סבלני כלפי היהודים (דבר שהתגלה כבדייה לאחר שההוסיטים החלו בסדרת פוגרומים כלפי היהודים ואף הגלו אתם). בתקופת היגאלונים חלו שינויים ביחס שבין המלך ורשויות העיר מה שהוביל כמובן גם לשינוי ביחס כלפי היהודים שנאלצו להתחיל לשלם מיסים גם לרשויות המקומיות וגם למלך ולא רק למלך – כמו שהיה עד כה (המלך שימש בתור השליט הארצי מטעם האימפריה הרומית הקדושה ומקום מושבו היה בפראג אך בפועל הוא משל על איזורים ושטחים נרחבים שנקראו כתר צ'כי – צ'כיה של היום ועוד איזורים מחוצה לה בגרמניה ואוסטריה. מתחתיו היו בכל איזור רשויות נוספות עם רצון לכח שגרם לסכסוכים בינם ובין המלך). בנוסף לכך, חלו חוקים חדשים האוסרים על לקיחת הלאוות מיהודים ורבים איבדו את פרנסתם. מהלכים אלה כמובן הובילו לזה שיהודים רבים עזבו את הערים הגדולות לטובות עיירות קטנות או כפרים זעירים שהיו תחת הנהגה אריסטוקרטית מקומית. כחלק מהתהליך קמו קהילות יהודיות חדשות באיזור מוראביה (החלק הדרום מזרחי של צ'כיה היום) כמו קהילת מיקולוב או ניקלשבורג (באידיש) שנוסדה במאה ה- 16. השליטים באותם איזורים נטו להיות סבלניים יותר כלפי היהודים, הם סיפקו להם הגנה, הרשו להם לעבוד במלאכות שנאסר עליהם ואף ניצלו את היהודים בשביל להרים את הכלכלה המקומית ולהתחרות בערים הגדולות מנגד. עם עלייתה של המלוכה ההסבורגית בראשותו של פרדיננד הראשון במחצית הראשונה של המאה ה-16 היה נדמה לרגע שליהודים מחכה עתיד זוהר יותר בערים הגדולות. בזמן שבעיירות הקטנות המשיכו היהודים להינות משלל הטבות מצד הרשויות המקומיות, החל מנגד גל הגירה חזרה לערים הגדולות. המלך פרדיננד השיב ליהודים זכויות עבודה רבות בשנת 1527 והתיר להם רשמית לחזור לפראג ולשלל הקריות המפותחות. בהתחלה היהודים שיגשגו ונהנו מפרנסה טובה ומספר התושבים היהודים בעיר הבירה צמח ואף הכפיל את עצמו, אך המקומיים הנכריים לא שמחו כלל מנוחכותם של היהודים בערי המפתח. בעוד שהמקומיים היו אזרחים רגילים שהיו כפופים לבירוקרטיות שונות, ליהודים היה מעמד מיוחד, לא של אזרח וגם לא של פועל רגיל. מצב זה הציב את היהודים בעמדה טובה יותר מזו של המקומיים, הם היו יותר חופשיים מבחינת מבחר העבודות ופחות מוגבלים בחוק, דבר שכמובן יצר מתח בין המעמדות ואף לרדיפות מצד הגויים. חלק מהדרכים לזריעת שנאה היו דומות לאלו משנים קודמות: הפצת עלילות דם והאשמות כוזבות כגון: האשמת היהודים בבגידה ובניסיון להעביר מידע לטורקים שהיו אז אויבי הממלכה, האשמה בהצתות שהתרחשו בעיר וכדומה. המקומיים והרשויות עתרו למלך בבקשה לגרש שוב את היהודים מהערים הגדולות וכך גם קרה. יהודים רבים גורשו בשנית, ביחוד מאיזור בוהמיה (פראג והסביבה) בעוד הרשויות במוראביה (הצד המזרח-דרומי של צ'כיה) ושלזיה (הצד המזרח-צפוני של צ'כיה) סירבו להחלטת המלך והמשיכו לנצל את החכמה והפוטנציאל הטוב שהוסיפו היהודים לאותם איזורים. בשנת 1545 התיר פרדיננט ליהודים לחזור שוב לערים הגדולות באיזור בוהמיה והרשויות המקומיות לא יכלו לעשות דבר מכיוון שכוחם הוכרע ונחלש – ומעמדם הכפיף אותם תחת המלך. בשנת 1557 היה מאמץ מצד הרשויות לעורר את כעסו של המלך על היהודים ולהוביל לגירושם על ידי טענה שהם מיצאים כסף אך המהלך לא צלח.
